<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף לח.</h2>
על מאי דאמרינן פרק חזקת הבתים שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל או הפך אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. ואוקמינן בשעת חירום שנו. וחרום, פי' רבינו האי ז"ל, הרג. ורת"ם ז"ל כתב בתשובה דחרום ממון אינו חרום של הרג. ופרנצ"א ובפרובינס"א מחזיקין זה על זה, אבל ישמעאלים וגוים אין מחזיקין אלו על אלו משום דקטלי הני להני. כדאמרינן בנכסי בורח מחמת ממון מחזיקין דיכול למחות, אבל בנכסי בורח מחמת מרדין דהיינו הרג בלשון פרסי, אין מחזיקין דאינו יכול למחות (עי' עיטור). ופרנ"סא ופרבינס"א הם כמו ארץ מצרים וארץ כנען. רש"י ז"ל הביא בפי' ירמיה (כ"ב כ"ט) ארץ ארץ ארץ, ארץ שהיא ארץ שבארצות, חשובה שבכלן. ד"א ארץ ישראל שלש ארצות היו, יהודה ועבר הירדן והגליל.
<h2>דף נו.</h2>
דע שזה הפלך שארץ ישראל בתוכו הוא מן המדבר למזרח עד הים הגדול למערב והם חמש ארצות, ארץ אדום, וארץ עמון ומואב, וארץ סיחון ועוג, וארץ כנען, וארץ פלשתים. וביאור זה לרש"י ז"ל (במדבר ל"ד ג') שלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו. והם, קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כלה, וארץ מואב כלה. ארץ מצרים במקצוע דרומית מערבית, ונחל מצרים שהוא השיחור מפסיק בין ארץ מצרים וארץ ישראל. וארץ אדום אצלה לצד המזרח, וארץ מואב אצל ארץ אדום למזרח, גם כן בצד הדרום. ופלשתים הם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, שכן נאמר עליהם (צפניה ב' ה') יושבי חבל הים, כלומר חלק ומחוז. וכתב רש"י ז"ל בספר יחזקאל (כ"ה ט"ז) חוף הים הם הפלשתים שיושבין במקצוע דרומית מערבית של גבול ארץ ישראל, עד הים האחרון. והש"ם יתעלה שלא רצה להכניס את ישראל לארץ דרך ארץ פלשתים אלא הסיבן והוציאן דרך דרומה למדבר, ממערב כלפי מזרח עד בואם לדרומה של ארץ אדום. בקשו מלך אדום שיניחם לעבור דרך רוחב ארצו וליכנס לארץ ולא אבה, סבבו כל דרום ארץ אדום והגיעו לדרום ארץ מואב, גם זה לא הניחם עבור בגבולו וכמו שפי' יפתח הגלעדי (שופטים י"א י"ז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. הלכו כל דרומה של ארץ מואב גם כן עד סופו שהוא קצה דרומי מזרחי שלה, ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו הכל מצד מזרח שלה לרחבה. וכשכלו מזרחה מצאו ארץ סיחון ועוג שהיו יושבין במזרחה של ארץ כנען והירדן מפסיק ביניהם. והיא כלומר ארץ סיחון ועוג לצפון ארץ מואב. אם כן ארץ מואב מערב שלה הוא מזרח ארץ אדום, וצפונה הוא דרום ארץ סיחון ועוג, מזרחה ודרומה הוא המדבר, וישראל הם שסבבו אלו השתי צדדין מהמדבר סביבה. וארץ סיחון דרומית לארץ עוג, ושניהם היו אחין, וכדאיתא מסכת נדה פרק האשה (ס"א א'). וכן תמצא היום הענין שהר שעיר שהוא ארץ אדום והוא שדה אדום והוא הר עשו, ונמצא בסוף ספר עובדיה ע"ה את הר עשו, ת"י בונא רבא דעשו, היא רומי, וקורין לו בערבי אלקראק והוא מערבי דרומי לארץ מואב שקורין לו בלד בלקה כלומר ארץ בלק. פרק האשה נקנית (קידושין י"ח א') רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה, דכתיב (דברים ב' ה') כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני, אלא מהכא (שם ב', ט') כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. ונמצא שרבותינו ז"ל מזכירין תמיד ארץ עמון ומואב וסיחון ועוג וסוריא, ובחיוב החקים אין לארץ אדום זכירה. ושמא הוא לפי שלא היתה לנו וכמו שנזכיר בסמוך. כתב רבי אברהם ן' עזרא פרשת וישלח (בראשית ל"ב ד') והאומר שארץ אדום הוא בין ארץ ישראל לחרן לא הלך חרנה. והדין עמו שאדום וחרן חוצה לארץ הם, ושניהם למזרחה, אדום לדרום וחרן לצפון וביניהם כחמשה עשר יום, וחרן הוא עבר הנהר. אל עשו ארצה שעיר נראה לפי הענין שיעקב אבינו ע"ה לא בא מחרן דרך הישוב. שהרי הבא מחרן אל נגב ארץ ישראל שהוא מבוקשו, עובר נהר פרת סמוך לרחובות עיר ומשם בא אל ארץ דמשק, ומשם עובר ירמוך וירדן סמוך ליציאתו מן הים של טבריא. ובא לו אל הערבה הולך רחבה ועולה להרי אפרים ושם שכם שהיה תחלת ביאתו לארץ. אבל הוא ע"ה הלך דרך המדבר מצפון לדרום נוטה למערב עד הגיעו לגבול בני עמון, ומשם בא אל ירדן יריחו ועלה שכם, ושמא ירמוז כי כן יעשו בניו.
נמצא קרן מזרחי דרומי של ארץ ישראל הוא בקרן מזרחי צפוני של ארץ אדום. ואצל זה הקרן גם כן הוא קרן מערבי צפוני של ארץ מואב, ואל צפונה הוא ארץ האמורי שבעבר הירדן מזרחה. ופשוט הוא שקרן מערבי צפוני של ארץ מואב היה נכנס במזרח ארץ ישראל קצת עד שערבות מואב על ירדן יריחו היה. וכן השיב מלך עמון למלאכי יפתח (שופטים י"א, י"ג) מארנון ועד היבוק ועד הירדן. הרי שכותלי ארץ ישראל שבדרום הם הקצת של ארץ מצרים וארץ אדום, ולזה קרא לארץ אדום תימן, ולצד המזרח הוא האמורי, וארץ מואב למורשא דקרנתא שבקרן מזרחי דרומי שלה. ושבמערב הים הגדול, וצפונית מערבית (במדבר ל"ד ז') תתאו לכם הר ההר והוא טורי סמנוס. והכתוב אומר (ויקרא כ"ה מ"ד) מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה. פירש ר' אברהם אבן עזרא מעמון ומואב ואדום וארם. לשכני הרעים בירמיה (י"ב י"ד) פירש רש"י עמון ומואב ואדום וצור וצידון שהיו שכני ישראל. וכבר ידעת שדמשק הוא מארם שכן כתוב (שמואל ב' ח' ו') בארם דמשק, וכן (ישעיה ז' ח') כי ראש ארם דמשק. ומדבר צין הוא במקצוע דרומית מזרחית, וכן נמי כתב רש"י ז"ל פרשת שלח (במדבר י"ג כ"א) ואם כן יהיה לפי זה ארם לארץ ישראל מזרחי צפוני וכן הוא דמשק אליה, ועדין נוסיף בזה בג"ה. לוד ואדם (בראשית י' כ"ב) תרגם רבינו סעדיה ז"ל לודא וארמן, וארמן הוא לצפון ארץ ישראל מנהר פרת שהוא למזרח עד הים הגדול שהוא למערב. במדרש איכה (פרשה א') נשקד, היאך שקד להביא עלי רעה. אמר אם אני מגלה אותם דרך המדבר הם מתים ברעב, אלא הריני מגלה אותם דרך ארמיניא ודרך כרכין ודרך מחוזות כדי שיהא מאכל ומשקה מצוי להם. ודע כי ארץ יון שהיא צפונית מערבית לארץ ישראל, ארכה כמו מאתים יום מארץ בבל עד אי בארץ הלועזים ושמה ויניסיא. ופרת אינו יוצא לים הגדול המערבית לארץ ישראל אלא יורד לבבל, וזהו שאמרו ז"ל (שבת ס"ה ב') מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ובבל אינו רחוק מארץ ישראל אלא שנסתתמו הדרכים, כאמרם במדרש איכה (פרשה ג') גדר דרכי בגזית, בנות לוד היו לשות עיסתן והיו עולות לירושלם ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיץ, בנות צפורי היו שובתות בירושלם, לא הוה בר נש קריץ לתאניא דצפורי קדמי מנהון. ההוא בר נש הוה רעי תורין, ערק תורתיה ופרה בתרה ואשכח יהיב בבבל. אמרו ליה מן הן אתית א"ל מארעא דישראל. בעי למהדר ולא אשכח, הה"ד גדר דרכי בגזית. ופי' פרה דלג כדאיתא בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ב) קראה סרוגין, קרא חדא פרה חדא.
לעתיד לבא יהיה אף ארץ אדום לנו בחסד אל עליון, וכן הביא רש"י ז"ל פרשת לך לך בפסוק את הקני (בראשית ט"ו י"ט) שאמר עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבע, והשלשה אדום מואב ועמון והם הקני והקניזי והקדמוני עתידין להיות ירושה לעתיד. שנאמר (ישעיה י"א י"ד) אדום מואב משלח ידם ובני עמון משמעתם. וכן העיד הנביא ע"ה (עמוס ט' י"ב) למען ירשו את שארית אדום וכל הגוים. ורבי אברהם פירש קני וקנזי וקדמוני מבני כנען ויש להם שתי שמות. ולרש"י שומעין שאמר כהלכה, שכך נראה ממאי דאמרינן פרק חזקת הבתים אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה חייב במעשר. למעוטי מאי, למעוטי קני וקניזי וקדמוני. תניא רבי מאיר אומר, נפתוחה ערבאה ושלמאה, רבי יודא אומר הר שעיר עמון ומואב, רבי שמעון אומר ערמסקס אסיא ואספמיא, ואף על גב דמדת"ק ורבי יודא קני קניזי וקדמוני לאו היינו אדום עמון ומואב, והר שעיר הוא אדום. וכן על מה שכתוב בסוף נבואת יחזקאל ע"ה (מ"ח) אמרו בספרי פרשת האזינו שהוא לעתיד...
<h2>דף צ:</h2>
בבא בתרא פרק המוכר את הספינה אין אוצרין פירות בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות. אבל תבלין כמון ופלפלין מותר. בד"א, בלוקח מן השוק, אבל במכניס משלו מותר. והטעם, דעושה אדם את קבו אוצר. ומותר לאצור פירות שלש שנים, ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית. ובשני בצרות אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים. כתב רב אחא משבחא ז"ל פרשת ויגש. מיהא שמעי', הלוקח מן השוק למכור, לא שנא בשני רעבון ולא שנא בלא שני רעבון, לא שנא פירי דחיי נפש אינון, ולא שנא פירי דלאו חיי נפש אינון, אסיר ליה למיצר. אבל מדנפשי' דיתיר, בלא שני בצורת שרי ליה לעכובי עד דקאים לדמי, ואפילו פרי חיי נפש, ובשני בצרות אסיר ליה למיצר ואפילו שאר פירי דלאו חיי נפש אינון. ת"ר אין מוציאין פירות מארץ ישראל, דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות. רבי יהודה בן בתירא מתיר ביין מפני שממעט את התפלה. וכשם שאין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ כך אין מוציאין מסוריא, ולא מאפרכיה לאפרכיה.
<h2>דף צא.</h2>
תנו רבנן אין משתכרין בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש כגון שמנים יינות וסלתות. אמרו עליו על רבי אלעזר בן עזריה שהיה משתכר ביין ושמן בארץ ישראל. ביין, כרבי יהודה בן בתירא, דסבר כיון דממעט את התפלה שפיר דמי. שמן, באתריה דרבי אלעזר בן עזריה שכיח משחא טובא. תנו רבנן אין משתכרין פעמים בביצים, פליגי בה רב ושמואל, חד אמר תגרא לתגרא, וחד אמר זוזא אחבריה. ת"ר מתריעין על פרקמטיא ואפילו בשבת, אמר רבי יוחנן כגון כלי פשתן בבבל, יין ושמן בארץ ישראל, משום דמניהו רובא דחיותיה. ואמר רב יוסף והוא דזל וקם עשרה בשיתא. ת"ר אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים חטים בסלע. אמר ר' שמעון, אימתי, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל מוצא ליקח אפילו עמדו סאתים בסלע לא יצא. ואמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר, אבל מעות ביוקר ופירות בזול, אפילו עמדו ד' סאין בסלע יצא. כלומר שלא ימצא במה להשתכר ואבדה הפרוטה מן הכיס, יצא למקום הריוח. וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, אלימלך מגדולי הדור היה, ומפרנסי הדור היה. מפני מה נענש, מפני שיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ שנאמר (רות א' י"ט) ותהום כל העיר ותאמרנה הזאת נעמי, אמר רבי יצחק חזיתם נעמי שיצתה מארץ לחוצה לארץ מה עלתה לה. כתב הר"ם ז"ל הלכות מלכים פ"ח (הלכה ט') אף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.
<h2>דף ק:</h2>
בספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל, ונשאל רבינו האי ז"ל, הני מערות שבארץ ישראל, ויש בהן כוכין שמכניסין מתים לשם. ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים מעבירים עצמות אותן מתים, ומניחים אותם בגומות שבמערות. שרי למעבד הכי או לא. וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור, ויש קברים ישנים, חופרין אותן הקברים ומכניסין את העצמות לצד אחד וקוברין בהם. מאי דעביד הכי איכא עליה מידי או לא. והשיב, הכין חזי לנא, דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא, ולא שרי מן שמיא למיעבד הכין, דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדי הדדי. דתנן המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו', וכדאיתא מסכת בבא בתרא, דאלמא לא שרי למדבקינהו למיתי, ואי איפשר שלא יהיה בין מת לחבירו פחות מששה טפחים, שלשה לתפיסת זה ושלשה לתפיסת זה. ולענין בית הקברות שנתמלא ואין מקום לקבור, אי ודאי ליכא דוכתא אחריתי אפילו שהיא רחוקה משם, מה יעשה, שאי איפשר למשבקיה למת ולא קביר. אבל איתיה מקום אחר אפילו בטרחא ובדחקא, ילך לשם ולא ינוול המתים. וכמה בתי קברים שנדחקו מתים, שנידונו שלא יקבר אדם. אבל ודאי אם יכול להעמיק, כדי שיהא קובר בעומק ובין מת למת ששה טפחים שפיר דמי, אף על פי שזה למעלה מזה. דהתם מקשינן (ק"א ב'), והא נגעי כוכין בהדי הדדי, ומפרקינן במעמיק. הרי שנתברר שאסור לקבור היכי דנגעי כוכין בהדי הדדי. ואם העמיק ונתן לכל אחד תפיסתו אף על פי שזה למעלה מזה שפיר דמי, עד כאן לגאון ז"ל.
<h2>דף קכא:</h2>
איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפלגה או דילמא לקרקף גברי נתפלגה, ת"ש (במדבר כ"ו נ"ו) בין רב למעט. ולמסקנא דלשבטים נתחלקה, וכדאמרינן ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים. קתני מיהת נתחלקה לשנים עשר שבטים, ש"מ לשבטים נתחלקה. והפי' המכוון בזה שהשבט הרב נוטל יותר משבט המעט וכפשטיה דקרא (שם) לרב תרבה וגומר, אלא שיש תימה אחר שהיה הכל בגורל והוצרכו לעשות חלקים שונים זה מזה, כלומר גדולים וקטנים, האיך ידעו שהגורל יעלה גדול לגדול וקטן לקטן, ושאורים ותומים יאמרו כך. ויש לתרץ שהחלקים כלם היו שוים, וכשעלה גורל שבט המועט היה נוטל מאותו חלק חלקו הצריך לו והשאר יהיה לשבט שכנו הרב ממנו נוסף על חלקו המגיעו לפי זאת החלוקה. (כתב רש"י בפי' ספר יהושע (י"ז ה') ולא הוזקק הכתוב להשמיע מנין חלקי הבנות אלא ללמדך שנטלו חלק בכורה, להודיע שארץ ישראל מוחזקת ירושה להם מאבותיהם. שאלו לא היה כן אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק). והרמב"ן ז"ל כתב בפי' התורה פרשת ויחי שארץ ישראל לשבטים נתחלקה שלא כדברי רש"י, ושנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה המרובה באכלוסין. ומה שאמר הכתוב לרב תרבה ולמעט תמעיט, לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב, שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים, ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן. ומתים יורשים חיים, כדמפרש בספרי (שם).
<h2>דף קנח:</h2>
בראשית רבה (פרשה ט"ז) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל. עוד בבראשית רבה (פרשה ס"ה), וקנמון בשם וגו' קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצביים אוכלים ממנו, וקצת מפרשים שהוא אדכרי. ואמרי' מסכת בבא בתרא פרק מי שמת (קנ"ח ב') אוירא דארץ ישראל מחכים. ומסכת בכורות פרק הלוקח בהמה (כ"ה ב') כי סליק רב אבין אמר לשמעתא קמיה דרבי ירמיה, אמר בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי מילתא דמחשכן, אבל ארץ ישראל אוירה אויר יה.
